<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נדה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
בדיני המפלת הרבה חלוקין שאין אנו בקיאין בהן וצריך להחמיר בדבר. המפלת בתוך ארבעים יום להריונה אם אין שם דם אינה טמאה כלל מחמת לידה שאין גמר צורת הולד עד מ"א יום לתחלת העבור בין זכר ובין נקבה כדברי חכמים, ולמ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אפי' בנפל קטן שלא נגמר כלל טמאה מכל מקום משום נדה. המפלת [כ"א ע"א] דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת דמות בהמה חיה ועוף בין טהורים בין טמאין וכל שאינו מצורת אדם אינו ולד, ואם גדול או עב הוא חוששת משום נדה אפי' לא ראתה דם, דכהאי גוונא ודאי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. המפלת שפיר [כ"ד ע"א] מלא דם מלא מים מלא גוונים אין חוששת לולד, ואם הי' מרוקם שיש בו צורת אדם תשב לזכר ולנקבה לחומרא, דטמאה שבועים ואין לה ימי טוהר ואיזהו שפיר מרוקם [כ"ה ע"ב] אבא שאול אומר תחלת ברייתו של אדם כרשון שתי עיניו כשתי טיפי זבוב, פי' עיני זבוב, מרחקות זה מזה, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה וחתוך ידים ורגלים אין לו וגויתו כעדשה, ונקבה ניכרת כשעורה סדוקה לארכה, וכן המפלת חתיכה לבנה [כ"א ע"א] שיש בו עצם תשב לזכר ולנקבה. ויש שתמהו מהא דתני' [כ"ח ע"א] המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה, שמע מינה דבעינן חתוך אצבעות אבל חתיכה בעלמא אף שיש בו עצם לא. ומתרצי דלא בעינן חתוכה אלא לענין דמביאה קרבן ונאכל, אבל לענין טומאת לידה לא לבד חתיכה שיש בו עצם אפי' שפיר מרוקם מטמא ולא מצינו שהצריכו חתוך אצבעות. ולא משמע כן מדמסיים גבי יד חתוכה אין חוששין שמא מגוף אטום בא, משמע באין חתוך אצבעות אמרינן מגוף אטום בא ואין אמו טמאה לידה [כ"ג ע"ב], אבל בחתיכה לבנה שיש בו עצם ידעו חז"ל דלאו מגוף אטום בא. מיהו חתיכה אחרת אם אינה חתוכה אינה טמאה לידה דבהדי' קתני יד חתוכה טמאה לידה. והנכון המפלת יד שאינה חתוכה, ידים מוכיחות שמגוף אטום בא, וכך ידעו חז"ל כמו שידעו שחתיכה לבנה שיש בו עצם אינו בא מגוף אטום, וכמו שידוע להם שסנדל שכרוך בו ולד גם הוא ולד ואין כרוך בו אינו ולד. ומסיים בגמ' המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה, והכי נמי המפלת חתיכה לבנה שיש בה עצם אין נותנין לה ימי טוהר.
המפלת סנדל או שליה תשב לזכר ולנקבה ואין נותנין לה ימי טוהר, לא שהשליה ולד אלא שאין שליה בלא ולד וכל שיש שליה בבית הבית טמא. וסנדל הוא חתיכת בשר כלשון של שור והוא ולד ונפחתה צורתו ע"י ולד שעמו שדחקו.
יוצא דופן טהורה מטומאת לידה נדה וזיבה. ואנן בעניותינו שאין בקיאין בצורות הנפלים אפי' הפילה שפיר נותנין לה חומרת ימי טומאת נקבה י"ד יום אבל לא ימי טוהר כלל כשמואל דאמר לחוש חוששת, ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר, שיהא שערות בראשו.
<h2>דף ט:</h2>
האשה שילדה ולדות הרבה כגון שילדה בתוך פ' לנקבה או שילדה תאומים ויצא השני איזה ימים אחר הראשון אינה מביאה אלא קרבן אחד דאחר אחרון מונה דתני' זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה, מלמד שמביאה קרבן א' לולדות הרבה. יכול נמי על הלידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת, ת"ל זאת מעוטא. ומכאן עדיין לא שמענו דגם לענין טומאה וטהרה בתר אחרון אזלינן אבל בספרא תניא... [פרשת תזריע] ואמרינן התם [י' ע"א] ששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה יכול בין רצופין כלומר שאין לידה אחרת מפסיק ביניהם ובין מפוזרין שלידה אחרת מפסיקתן תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים וששת ימים רצופין ואתפרש בגמ' דההיא ברייתא כרבנן וכהלכתא דס"ל מן ולד שני מנינן והכי פרושא דדין ברייתא יכול שתמנה מפוזרין כגון יולדת תאומים קדמייתא נקבה, וילדה זכר בתראה בעשרים ליומי דטהרה דנקבה דבעי למינקט לההוא זכר שבעה ימי טומאה דלידה, יכול כיון דאפסק טומאת לידה דזכר במיצעי ימי טהר דנקבה, שמונין לה ס"ו יום מפוזרין, שנותנין לה אחר פ' יום ללידה ראשונה עוד ז' ימים לאשלומי ז' דטומאת זכר, ת"ל ששים יום וששת ימים, דרצופין נותני' לה ס"ו ימי טהר, זה אחר זה, ואם כלו כלו ואין לה תשלומין לאחר פ' יום. למדנו מזה כשמושכין ימי טהר מלידת הראשון טפי מימי טהר דשני, דמנינן ימי טהר מראשון דהני ס"ו ימי טהר אזלי רצופין ולא אפסדה אלא הנך ז' ימי במיצעי דטומאת לידת זכר דלא יהיבנן לה תשלומין אחר פ' יום לראשון, אלא הנך ס"ו ימי טהר אית לה רצופין. ואם ילדה תאומים בתחלה זכר ולבסוף נקבה, פשיטא לרבנן דבתר שני מנינן בין לענין ימי טומאה בין לענין ימי טהרה ובין כלו ז' דלידה לזכר ובין לא כלו טמאה היא משעת לידת הנקבה י"ד יום ויש לה אח"כ ס"ו ימי טהר. ואם ילדה נקבה תחלה ואחר איזה ימים זכר, ודאי לא אמרינן בהא אחר שני אזלינן, שיפסק טומאת נקבה כשתפסק טומאת זכר אחר זי"ן שלא מצינו שטומאה שניה תבטל הראשונה, אלא אמרינן טומאת ז' דזכר מובלעין בתוך של נקבה, וצריכה למלאת י"ד דנקבה, ושוב מנינן ימי טהר משם ואילך. והוא הדין אם ילדה ביום ז' לנדתה הרי היא בטומאת לידה ז' או י"ד יום כיון שאין נבלע זמן טומאת לידה בזמן טומאת נדה וה"ה אם יולדת תאומים ושהה אחד אחר חברו משיצא הראשון טמאה לידה, יצא האחרון וספק אם זכר או נקבה נותני' לה ימי טומאת נקבה וימי טהרה מחשבין מן הראשון אם זכר לזכר אם נקבה לנקבה.
<h2>דף י.</h2>
כתב רב אחא אשה שהפילה תוך ארבעים יום לעוברה לא נגמר צורת הולד ואינה חוששת לולד ואבעיה ליה מי אמרינן אע"ג דלא גמר צורתה דולד כיון דהפילה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, או דלמא הני מילי היכא דנגמר צורת ולד דמפתח טפי, אבל עד יום מ' דאכתי לא נגמר צורתיה לאו פתיחת הקבר הוא, ואי חזיא דם חוששת לנדתה, ואי לא לא, ודאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא אמרינן, אפשט מהא דתנו רבנן [כריתות י' ע"א] יולדת שוחטין וזורקין עליה יום מ' לזכר ופ' לנקבה וקשי' לן יום מ' לזכר ופ' לנקבה, אימור אמרינן שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפרה דחזי למיכל פיסחא בערב, הכא אימתי מתיא כפרה למחר, לאורתא לאו בת מיכל פיסחא היא, ומוקמינן לה יום מ' לזכר ליצירת זכר ויום פ' לנקבה ליצירת נקבה ומנו ר' ישמעאל ואמרינן האי למאי מאי דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והיא נדה ודאית, קמ"ל דהיכא אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם היכא דגמר צורתיה דולד דמיפתח טפי, אבל הכא כיון דלא גמר צורתיה דולד לא מפתח טפי ואפשר לפה"ק בלא דם וכן הלכתא עכ"ל, אלמא דלא ס"ל כר' יהודה דמתניתין [כ"א ע"א] אלא כרבנן דאמרי המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה אבל אין עמה דם טהורה. וראינו מי שכתב דסותר רב אחא דברי עצמו דגבי אין קושי לנפלים כתב [פ' תזריע] אי חזת תרי יומי והפילה לשלישי אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם והוו לה תלתא בזיבה דאדבריה רבא לרב שמואל מר [ס"ו ע"א] ודרש קישתה שנים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים, קסבר אין קשוי לנפלים ואי אפשר לפה"ק בלא דם, ואמר רב פפא לרבא ל"ל ג' ימים והא אמר ר' זירא בנות ישראל אפי' על טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, אמר ליה אנא אמינא לך אסורא ואת אמרת לי מנהגא עכ"ל, אלמא ס"ל הוא גופא דרבא מצד הדין קים ליה דאי אפשר לפה"ק בלא דם אפי' בנפל ולאו קושי' היא דרבא הוא דאמר ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים משום דא"א שיצא הנפל בלא דם, בנפל שנגמר צורתו מיירי דעב קצת אבל לא נגמרה צורתו כגון תוך מ' יום ועדיין דק מאד אפשר בלא דם. תדע שיש לחלק כהאי גוונא דהא ר' יהודה דאמר במתני' המפלת חתיכה טמאה אפי' אין עמה דם משום דס"ל א"א לפה"ק בלא דם ע"כ מודה... והכי נמי יש לחלק לרבא בחתיכה קטנה ודוגמתו נפל שלא נגמר צורתו אפשר שיצא בלא דם, ובחתיכה גדולה וכן בנגמר צורת נפל אמרינן אי אפשר בלא דם. והכי נמי מתרץ רבא גופא ההיא ברייתא... [כ"ב ע"ב] אלמא בחתיכה קטנה ס"ל לרבא אפשר שתצא בלא דם וכן נראה מהא דאבעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא... [כ"א ע"ב] ויש מן הראשונים שאמרו הא דאמר ר' יוחנן בדם אגור בתוך החתיכה טמאה לא קייל"ן כותי' דהא מסקינן [כ"ב ע"א] רבא אמר דכולא עלמא ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ומפני שיש פרושים הרבה בשמעתין אכתוב המחוור בעניות דעתין הא דאמר אביי בשפופרת ודאי נאיד מהך אוקימתא דחיקה דמקשן דס"ל דפליגי בפילי פלויי, פי' שהדם בבקעים של חתיכה ונוגע בבשרה, דלא אדכר מידי בברייתא, אלא ודאי נמי בחתיכה דעלמא דשיעא והדם בתוכו פליגי, והכי קאמר אביי, רבי אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכל דם חתיכה כדם נדה דנינן ליה, מיהו רחמנא מיעט דלא ליטמא דכתיב בבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה, ומטעם חציצה קאתינן עליה, ולהכי כל שאינו נוגע הדם בבשרה טהורה, ויש בזה קולא וחומרא, קולא אפי' דם אגור בתוך החתיכה שודאי אינו דם חתיכה אלא דם נדה, שהחתיכה ככלי וכצלוחית המחזקת הדם מ"מ טהורה לר' אליעזר, כיון שאין נוגע בבשרה, מיהו דם חתיכה דפלי פלויי אף שנראה כדם חתיכה מכל מקום טמאה, שהרי נוגע בבשרה ודרכה של אשה לראות דם בחתיכה וזו החומרא. וחכמים ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, כלומר דם חתיכה זו ולא דם נדה כדייקינן בלישנא דברייתא וחכמים אומרין אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כלומר מה שאמרה תורה בבשרה דמיני' ממעטינן דם בשפופרת, שפופרת איצטריך קרא למעט, כיון דההוא דם דנפיק ממקור ע"י שפופרת ודאי דם נדה הוא, אבל דם שבא עם החתיכה אפי' פילי פלויי ונוגע בבשרה לא איצטריך קרא למעט שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, והכי נמי אית לחכמים צד חומרא, אי חזינן בתוך החתיכה דם אגור שנראה שחתיכה ככלי המחזיק הדם טמאה ודאי דזה דם נדה כר' יוחנן, דליכא למעוטי מבשרה ולא בשפופרת, דשאני שפופרת דאינה מינו וחוצץ, אבל בשר מין במינו הוא ואינו חוצץ, וכיון דההוא דם לאו דם חתיכה אלא דם נדה ליכא לטהרה משום חציצה דאינו חוצץ. ובהכי סלקא שמעתא שפיר דבין לאביי ובין לרבא הלכה כמ"ד אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, וכל דם חתיכה בין דשיעא בין פילי פלויי טהור, אבל דם אגור בתוך החתיכה דם נדה הוא כר' יוחנן, ומכל שכן אם מוציאה דם בידה דטמאה דמין במינו אינו חוצץ והאי דם מן המקור. ודם נדה בין לח בין יבש טמאה.
